לי ראובני | מדריכה ומטפלת מינית מוסמכת
יהודה ורונה, התבוננות בדינמיקה הזוגית -
מיניות של מלצרית ואיש חשוב מאוד
הזכיות המרובות של סדרת הטלוויזיה "איש חשוב מאוד" מזכירות לנו למה כדאי לצפות בסדרה הישראלית המצוינת הזו. אני מודה מראש שאהבתי. סדרה טובה כתובה היטב, משוחקת נפלא ובעיקר מאוד ישראלית. מבחינתי, מדובר בהצצה ריאליסטית לחלון חדר המיטות ועוד, בחיי כוכבי תרבות בישראל. לא סתם כוכב תרבות, ה-כוכב המדובר מכולם, המסקרן מכולם, יהודה לוי. בסדרה של שרלי מושייף, יהודה לוי משחק את יהודה לוי, פוסט חיו עם נינט ( או אקסית דמיונית אחרת), בסיפור שהוא אולי מציאותי ואולי לא, אבל גורם לכולנו לחשוב שאנחנו מבינים טוב יותר משהו ממה שהוא עבר בשנתיים האחרונות. שאפו ראשון ללוי על האומץ. הוא צולל לעומק כל המורכבויות של עצמו, באופן שהייתי מדמה להשתתפות בתוכנית האח הגדול, רק שבמקרה שלו, אין פסק זמן כמעט לעולם, זה לא מוגבל לזמן השידור....
בסדרה נוצר מפגש כמעט בלתי אפשרי בין לוי- כוכב עליון, לרונה, מלצרית, מלאה, גרושה ואפרורית, המייצר שאלות מענינות על יחסים, תפיסת מיניות, סקס ואינטימיות בקרב רווקים בסצנה התל אביבית, ואולי בעידן הפוסט מודרני בכלל.
המפגש בין לוי לרונה (אלמה דישי המדהימה) מצטייר בהתחלה כסיפור סינדרלה מודרני, הכוכב הזוהר מוצא מחסה לרגע בביתה של המלצרית, נמלט מהמציאות החיצונית שתוקפת אותו, יורדת לחיו, מציפה אותו ונוגסת בעורו. הוא נוחת בביתה, מאפשר לעצמו להתפרק לידה מתוך ידיעה ברורה ש"מגיע לו" לנוח ולגזול את זמנה ופניותה ושהיא תתאים את עצמה אליו. למרבה ההפתעה, דישי איננה נבהלת או מסתחררת מהיותו כוכב על מפורסם, היא אפילו צוחקת עליו, מגיבה באופן ציני לתפיסת המסכנות שלו ובעצם מתעלמת מהזוהר שלו, ולמעשה מצטיירת בתחילת היחסים בתור הגיבורה האמיתית, זו ששגרת חייה שוחקת, קשה, מאתגרת, והוא ילדון מגודל ומפונק שמרגיש שהיקום סובב סביבו. תפיסתה אותו כאנושי, ולא ככוכב פריבילגי, תוך שהיא באמת מסתכלת לו בעיניים ומציעה לו לקחת את עצמו יותר בקלות, מאפשר גם לו להתבונן לרגע על חיו מבחוץ. לוי שתופס את האנושיות שלו באותו הרגע כחולשה, חוזר לגלם את התפקיד הקבוע בחיו "גבר מיני" (ציטוט מהפרקים האחרונים) מאוד, ומנסה להשכיב אותה. גם באותו רגע רציני, נקודה של תפנית, היא צוחקת, נבוכה, לא נופלת לרגליו. השיחה ביניהם נדמית כמו בדיקת בוחן מציאות מצידה, "אני לא כמו כל הכוסיות שאתה מזיין" אבל לוי שמרגיש צורך לשקם את גבריותו, מייצב את הפיכתה לאובייקט כאתגר, ומנסה לשכב איתה בכל מחיר. היא נענת והם שוכבים.
עד כאן סיטואציה תל אביב טיפוסית, שני אנשים נקלעים למרחב משותף, חולקים סוג של אינטימיות, הסקס מאיץ תהליכים, הוא הופך לקטליזטור של שיחות אמיצות, אמיתיות, אולי אפילו כואבות, עם אדם זר, אדם שברור לנו ולצד השני שלא יהיה בינינו דבר אלא זוהר...
אבל המפגש בין לוי לרונה הוא בכל זאת שונה כי הוא חי מתוך חוויה שהיא מכירה אותו, אולי אפילו רוצה ממנו משהו, והוא סקרן לגבי אורח החיים שלה, כאילו הרגע נחת בביתה מכוכב אחר. ולכן זה נראה לגמרי הגיוני שבעקבות האינטימיות המהירה שנוצרה ביניהם לאחר הסקס, לוי משתעשע בבחינת מסלול אלטרנטיבי לחיו. לרגע נדמה שהוא בודק את משמעות הייקום המקביל שנפער עבורו כמו סרט, ההפך הגמור למהלך חיו התובעני והנוצץ. לרגע הוא נהנה לפנטז על חיים "רגילים" של גבר ישראלי באמצע שנות השלושים, כזה שחותך סלט ומבשל ארוחת ערב של שקשוקה עם ביצים וגר בבית שיש בו ספרים. השיחה של לוי ורונה מציעה התפעלות מתנשאת או מופתעת מצידו על אורח החיים של האנשים הפשוטים, אלה שקמים בבוקר לעבודה קבועה, שהולכים לאוניברסיטה, שמתקדמים בחייהם במסלול שהוא לגמרי שונה ממה שהוא מכיר, בעוד שהוא עצמו אפילו לא יודע להבחין בין קישוא למלפפון. לרגע אנחנו נוטים לפנטז בעצמנו שסיפור הסינדרלה יכול להתגשם, ושאולי הוא בכלל הפוך, אולי דווקא רונה מצילה את לוי. בתסריט הזה, הוא ישקע בהנאה בחיי פרברים עמה, היא תכין לו ארוחות ערב מכלום, והוא יעשה איתה סקס על הספה, על השיש ובמיטה.
ההתעוררות המבוהלת שלו באמצע הלילה, כמו מתוך חלום בלהות, והבריחה מהבית שלה באישון לילה, מדגישים עד כמה המפגש ביניהם היה אילוזיה, ולוי מתנהג כמי שנחנק, זקוק לאוויר, והוא שב לביתו הרייק, הגדול והמנוכר, ממנו הוא משקיף על כל תל אביב, מקום בו לא מתערבבים עם אנשים מסוג המלצרית ומרגישים בעיקר בדידות וניכר. רונה לעומת זאת, בתבונה של אישה למודת ניסיון וכאב, גרושה, יודעת שאין סיכוי להמשך קשר ממשי, ובעוד לוי נס על נפשו ממיטתה באישון לילה, היא נפרדת ממנו בנון שלנטיות, ביי סתמי, שגורם לכל המהלך שלו להראות ילדותי ומבוהל. אולי דווקא בגלל שהיא כל כך אגבית מולו, הוא מבקש לשוב לחיקה שוב ושוב.
בפרק השני, לוי הולך לעשות צדקה במחלקה אונקולוגית, ילדים. (מתוך הסיפור אנחנו מבינים ש) הוא משעשע אותם, מצטלם איתם ועל הדרך פוגש שחקנית יפיפה המגולמת על ידי רומי אבולפיה, הוא מבלה איתה את היום והלילה וכל תכלית המפגש ביניהם כמו נועד לסמן את ההפך הגמור מהמפגש עם רונה. איתה הוא מיופיף, שמור, שחקן מיוסר שאין לו רגע דל, נרדף, מצליחן שלא יכול להנות מההצלחה שלו. היא קבוצת השווים שלו והיא מציעה לו להנות מהפסגה, כי בתכלס רק "אנשים מדהימים" כמוהם, בכלל מגיעים לשם. עם שחר, היא חושפת את הכוונות האמיתיות של הקשר ביניהם ולוי מזועזע מהציניות ומהשימוש בו. הוא חש מנוצל ומבוזה ובעיקר בודד. לתוך הריק הזה הוא יכול לבקש להכניס רק משהו ממשי, שיתן לו תחושה של ביטחון ואהבה אליו הוא כמה. מתוך מפח הנפש הזה, זה אך טבעי שלוי ישוב לבקש את קרבתה של רונה, באמתלה של הזדקקות לנקודת מבט אותנטית, אך בעיני גם בסוג של געגוע לקרבה ממשית, לוי שב לביתה, ומבקש ממנה שוב עזרה. כרגיל מתקיימת הציפייה שרונה תקדיש לו את מלוא תשומת הלב, מייד, ובלית ברירה היא נעתרת. לוי מבקש מרונה לצפות בסדרה החדשה אותה צילם ולהגיד לו באמת מה היא חושבת. הוא יודע שהיא תגיד את האמת, והיא אומרת לו אותה, בדיוק מה לא עובד, מה נראה מזויף (כמו חיו) והוא שכביכול רצה את האמת אך לא מסוגל לעמוד בה, המום. הוא רגיל לחיזוקים חיובים ופתאום היא מציבה לו ראי שבו עליו להתאמץ, לשנות, להשתפר. באותו מפגש הוא שוב מוכיח עד כמה הוא מרוכז בעצמו, עד כמה הוא רגיל שמתפנים אליו, לצרכים שלו, לטפל בהתלבטויות ובמורכבויות שלו, ואין לו שום יכולת לראות את המצוקה בה היא שרויה. באותו יום היא היתה אמורה להתגרש מבעלה ובהמשכו בן זוגה לשעבר מופיע בביתה ומבקש אוהל שנשכח בביתה. הטונים ביניהם עולים, וכשרונה נמצאת בנקודת המשבר הנמוכה ביותר שאפשר לחוות, לוי מתפרץ מהחדר עירום למחצה ונחלץ להגנתה. הנוכחות של לוי כוכב עליון, ממוטטת את המתקפה של בן הזוג ומשנה את מאזן הכוחות במפגש. האקס נסוג ולוי כובש.
מבחינה אביולציונית יהיו מי שיטענו, כי הצלה הוא האפרוזידיאק המעורר ביותר. רונה נכבשת בלוי ברגע זה ומעתה היא מאבדת את הקוליות שלה ולמרות הפאסאדה שניכרת על פניה, ברור שההימור מבחינתה עולה. כשלוי מזמין את עצמו למנה נוספת של נחמה, היא מתחילה באופן אקטיבי לחכות. לרוע המזל, לוי לא באמת פנוי לאינטימיות עם מלצרית מרמת גן והוא נעלם שוב ומגיח רק כאשר הוא זקוק לעזרה, הוא בוחן את הגבולות של הקשר ביניהם ואת הזמינות שלה עבורו אך מוכיח שוב ושוב עד כמה הוא לא מסוגל להיות בהדדיות. הוא רוצה חום ואהבה והכלה, אך לא מסוגל לתת דבר בתמורה. הוא מבקש נחמה, היא מציעה ארוחת ערב והוא נעלם, היא מסננת ומתרחקת והוא רוצה אותה ביתר שאת. המשחקי קרבה מרחק הללו חיוניים לייצר מתח אירוטי, הם חשובים כדי לסמן את גבולות הנפרדות, אך כאשר ההתקשרות איננה בטוחה המפגש המחודש או הקשר אינם בחזקת חוף מבטחים לשוב ולעגון בו. עבור לוי פצוע הלב, שכל סיפור חיו מרוח על העיתונים שהוא נרדף על ידי ילדים קטנים ועיתונאים גדולים, היכולת להיכנס לקשר חדש היא נמוכה, בעיקר כאשר הפרטנרית שלו כל כך שונה ממנו. היא לא דוברת את שפת הכוכבות, היא לא חווה את הפחדים שלו, היא לא מבינה את גודל ההתמודדויות שלו. היא שונה. לטוב ולרע, היא אחרת. הפאסון שלה מאיים על לוי. הוא יודע שהוא נזקק לארגז כלים אחר כדי להקסים אותה ושהיא איננה נופלת לרגליו כמו כל האחרות, מצד אחד זהו אתגר, מצד שני הוא חווה את עצמו פחות מיומן. רונה לעומתו עדיין שבורת לב מבגידת בעלה מחפשת אסקפיזם ונפתחת לאפשרות שאולי משהו גדול זוהר וטוב יכול להתרחש גם בעולמה. לפתע היא רוצה אך פוחדת מהאפשרות של הפיכתה לסינדרלה.
בנקודת הזמן הזו, אנחנו עדים לחולשות של לוי הכוכב, זה שצריך להאבק בתחרות דמיונית מול שחקים צעירים ויפים, חסרי דאגות המגיעים מערוץ הילדים. הוא מקצוען, שקול ואחראי, אך במושגים של קוליות, מגניבות ובתביעה האינסופית להיות זורם, הוא מתקשה לעמוד בקצב. זה מערער אותו. הוא רוצה ללכת לרונה, אבל בלית ברירה, כמו במאבק בין האותנטי למלאכתי הוא יוצא ללילה של חיפוש עצמי שבסופו הוא מרגיש רייק ומגוחך יותר מתמיד. הפרק הלילי הזה הזכיר לי את המסע של ד"ר ביל הרטפורד בסרט "עיניים עצומות לרווחה" לאחר שאשתו מתוודאה על פנטזיה ישנה אודות גבר אחר והוא יוצא למסע הזוי ודמיוני כדי לשקם את האגו הפגוע שלו. לוי מבין שהוא לא ילד, שהוא אמור לעמוד בציפיות המקצועיות ממנו והן הבסיס שלו, לגבי אהבה וזוגיות, הוא צריך לבדוק למה הוא מסוגל....
בנקודה הזו, נראה שנדרש מעשה אדיר בכדי לייצר תיקון בקשר בין יהודה לרונה. הוא צריך ללכת עד סוף העולם, או לפחות לאוניברסיטה כדי לתקן את הקרע ביניהם. בשפת האימגו נאמר שהוא צריך לחצות את הגשר לעולמה, להשאיר את הכל מאחור ולתור את המחוזות הלא מוכרים שלה. גם כאן הכוכבות שלו עוזרת לו למצוא אותה אך הוא צריך לשכנע אותה למה לתת לזה עוד צאנס. הוא על קרקע לא מוכרת, והדרך שלו לאזן את הקושי הוא להכניס אותה למרחב שלו בתוך העולם שלה. הם יושבים בחנייה של האוניברסיטה בתוך המכונית שלו. המכונית המפוארת, המצולמת, זו שמסתירה וחושפת את עולמו לפי מצב הרוח (הגגון נפתח כאשר הוא זקוק לאהבה ותשומת לב, ונסגר כאשר הוא מבקש מפלט).
ברגע הזה, מתחדדת השאלה, למה בעצם בחורה מוכשרת, מצליחה ואינטליגנטית כמו רונה, שאומנם מתמודדת עם לב שבור ו12 קילו שהיא העלתה בחצי שנה, תרצה בזוגיות עם שחקן אגוצנטרי ופגיע שאינו מסוגל לייצר קשר הדדי. השאלה הזו נשארת תלויה באוויר בעיקר לאור האכזבות הרבות שלוי מאכיל אותה בהם. בסופו של דבר נראה כאילו המענה היחיד ההגיוני לשאלה זו היא העובדה שהוא גורם לה להרגיש יפה. אבל באותו הרגע שבו הם יושבים במכונית, והוא מבהיר לה שהיא עצמה צריכה לקחת סיכונים איתו, מתקשרת הסוכנת להודיע שהוא מועמד לפרס שחקן מצטיין על משחקו בסדרת טלוויזיה והדיון בין השניים נגמר. שוב המציאות מכתיבה את הצרכים שלו מעל לצרכים שלה, החששות שלה נדחקות לקרן זווית לאור ההצלחות שלו. היא אמורה להריע לו והוא לא מזים את הפחדים שלה. מאזן הכוחות נקבע.
ברמה המגדרית, התחושה שנוצרת בסופו של פרק זה היא החמצה ותסכול. מצד אחד נוצר כאן אי שוויון מעניין ומסקרן, אם סיפור סינדלה המסורתי מציג אישה יפה וחסרת כל הנחלצת מעוני בזכות נסיך על סוס לבן, הרי שכאן היפה הוא דווקא הגבר. היא החכמה, המוצלחת, הלמדנית, בדרך לדוקטורט שאולי תנטוש את היפה התורני עבור רופא רציני. אז למה נשאלת השאלה האם לאורך זמן היא תישאר מספיק אטרקטיבית בעיניו? למה זה נראה לא הגיוני שזה באמת יוכל לקרות? בצער, ניתן להודות בראש אבל וחפוי כי עבור נשים, משתלם יותר (בטלוויזיה ואולי גם בחיים עצמם) להיות יפה מאשר חכמה או מוצלחת. עוד ידיעה מצערת היא שברמה התרבותית (וכנראה שגם החברתית) עולם הבידור הזוהר יאפיל על האקדמיה האפרורית ונטולת הגלאם. כמה חבל.
אם נחזור רגע לסיפור יהודה ורונה, השיחה באוטו מיישבת אותם, הם נכנסים למסלול זוגי מפתיע אך גם מענג שבו מעורבים הפתעה ופליאה על עצם החיבור ביניהם, כאשר הסודיות של הקשר הופכת לחומר משחקי בידיהם, יש להם סוד והם לא מציגים אותו בפני העולם. לרגע הם מצליחים לחיות באותו צד של הסוד ולהנות מההצגה והמתח המענג של העדר יכולת מצד הסביבה לקלוט את היותם זוג, הם יכולים להסתודד בקלות, להתגנב ברחובות או לביתו ואף אחד לא יחשוב שזאת החדשה של יהודה לוי. היא מגיעה אליו הביתה באמצע היום, כי מתחשק לו והוא לוקח אותה למגדל השן של ביתו המפואר, שם הם יעשו סקס סוער ויממשו את תשוקותיהם הפרטיות והכמוסות. לוי כהרגלו מנסה לעשות שוב ושוב סלטות באוויר כדי להוכיח שהוא כוכב על, ולא סתם כוכב ואת רונה כאמור זה לא מרשים. היא רוצה פשוט להיות, פשוט להזדיין, פשוט להנות. הוא לא יודע פשוט להיות. זה מציף אותו וזה מציף לו את הבית. רונה נכנסת שוב לתפקיד המצילה, היא מתמודדת עם הפחד הגדול שלו מלהיות אנושי, ומנקה לו את המטבח (לעומת רומי אבולפיה שרק לכלכה) והוא מנוחם, אנושי וזקוק לאהבה. בנקודה הזו הוא פשוט מצליח להיות. בנקודה הזו ברור מה הרווח שלו בקשר איתה. היא מחזיקה אותו שפוי. היא לא תובעת ממנו להיות גיבור על בשום מרחב. מולה הוא יכול לשחק, להשתובב, להזדיין, לצחוק, להביע פחדים, תקוות וחלומות והיא תראה אותו כאדם אנושי, תהיה כנה ואותנטית והוא גומל לה על כך בהשתוקקות עד אין קץ. הוא עורג אליה. ניכר עד כמה הסקס מחבר ביניהם, עד כמה השיחה ביניהם לא נוגעת עד סוף הקונפליקטים אך בסקס ישנה התעקשות לייצר אותנטיות שאיננה מובנית מאליה ביניהם. הקשר מתהדק ולוי מעריך עוד יותר את העובדה שרונה אינה משתפת את הקשר שלה איתו, הוא מבין שהיא איתו נטו, או שאולי היא יודעת ששיתוף יתפס כבלתי הגיוני מלכתחילה ולכן היא מוותרת על כך מראש, יחד עם זאת, הוא רוצה אותו בעולמו והוא מזמין אותה להחשף איתו. ככל שהיא יותר מתקרבת אליו, כך היא יותר מוותרת על עצמה. היא מקריבה ומזניחה את מה שמשמעותי עבורה ונאחזת בו. גם העבודה בבית הקפה, גם המבחן באוניברסיטה, גם הצגת התזה. היא מתבקשת לעשות מהלכים כדי להיות חלק מחיו, והוא אינו משנה דבר בהם. ההצטרפות של רונה ללוי בטקס חלוקת פרסי האקדמיה הישראלית הוא מעין טקס חניכה לעולמו. לפניו היא נדרשת לתהליכי חיברות משפילים שיהפכו אותה ממלצרית סטודנטיאלית לבת זוג ראויה. שומרות הסף הן שתי נשים המייצגות את עולם הזוהר, מלבישות ומאפרות אותה והופכות אותה לבובה ממוכנת. על הדרך היא גם מקבלת שטיפה על כך שהשיער ערווה שלה מבצבץ מהתחתונים. טקס ההצלחה שלו, הוא טקס החניכה שלה והיא לא צולחת אותו בהצלחה. היא אפילו לא מצליחה להכנס להיכל התהילה. בניסיון להראות עד כמה היא לא מתאימה, היא מוצאת את עצמה עם שמלה מוכתמת ותחליף זול מחוץ לאולם הטקס. בכדי להקטין את הבושה, היא נותרת מחוץ לשערי העיר עם הסוכנת, האשה המרכזית בחיו של לוי עד כה, ומי שמנהלת את זמנו ביד רמה כדי להדגים שהדבר היה מחוץ לשליטתה וכי גם מי שמכירה את הקודים מבפנים, ויודעת לנהל את כולם באופן מלא מוקפד ומדויק עשויה למצוא את עצמה בחוץ מעת לעת.
בנקודה הזו שרונה נחשפה לעיני כל, כולל הטוקבקיסטים התוהים על החיבור ביניהם, לוי נחצה בינו לבין עצמו בקשר. מצד אחד ככל שהוא יותר כובש, יותר וודאי מולה, יותר שולט בה, כך העניין שלו בה מצטמצם, נראה שברגע שהיא עוברת אליו הביתה, הכיבוש תם. הוא הופכת להיות חלק מהאובייקטים שממלאים את החלל בעולמו. היא מאבדת את הקול שלה, זמינה לסקס אך לא תובעת דבר, הבית אינו משתנה בעקבות כניסתה. אין לה נוכחות. מצד שני היא הדבר היחידי שהוא ממשי בחיו, שאומר לו את האמת, שמתאמת איתו, שאינו משקר, מתחנף או מחמיא לצורך משהו. היא פשוט מעודדת אותו להיות הוא, עם כל הפוטנציאל והמאווים שלו, בלי הגנות, בלי שומרים ומתווכים, ללכת אחרי החלום לשחק בסרט לדוגמא תוך שהוא עוקף את הסוכנת שלו, כמו מרד של נער מתבגר שמעיז לדבר בגוף ראשון.
הסרט שהופך להיות סלע מחלוקת בינו לבין הסוכנת אך גם סיפור של הצלחה מפורר את יתרת הקסם ביניהם. פתאום רונה מבינה את המשמעות של היותה בקשר עם כוכב, בעיקר בהבנה שאין לו פניות לאף אחד מלבד לעצמו. היא ממתינה בסבלנות, מחכה שבסיומו יוכלו להתפנות לעצמם אבל היא מבינה עד כמה זה קשה. היא מנסה להבריח אותו מתל אביב, מתוך מרחב הכוכבות שלו, למרחב שהוא שלה, מקום המוכר לה, אהוב עליה, אבל הקרע גלוי. הוא נותן לה להוביל לרגע, היא נוהגת במכונית שלו והוא נראה כאילו הוא נלקח שבי, מוטל בספסל האחורי מותש. הוא מסכים לזה, אך בדיעבד ניכר עד כמה רצה לנשום את חמצן ההצלחה. הנסיעה גודעת את זהותו ככוכב, והוא נקרע בין הרצון להיות יחד לבין הרצון להיות פן מוכר שלו בעצמו. בבקתת בוץ בעודם מקיימים יחסי מין על הערסל, הם משעשעים באפשרות להביא ילד לעולם. שוב הקרע, הפיצול, מצד אחד, הרצון שלו בבסיס, באותנטיות. העולם שרונה מייצגת מביא איתו בטחון, יציבות, אותנטיות, ילד יעגן אותו ויתן לו וודאות, מצד שני הוא לא יכול לשאת את השקט, את החוויה של השוויון, כשהם לבד, במרחב שלישי נייטרלי שהוא לא הטריטוריה שלו ולא הטריטוריה שלה, הם שווים. הוא לא יכול להישאר שם. הוא כוכב על, הוא חוזר לתל אביב הוא חייב לקצור את הזוהר של ההצלחה. הוא חייב להשכיב את השותפה שלו לסרט, מיקה, הוא לא יכול להיות יותר בזוגיות מחייבת. לא ברור היכן התחיל הזיוף, האם בסקס של מיקה ולוי על הסט או בסצנה שבה הוא מתכתב איתה באופן אירוטי בעודו צופה ברונה נכנסת למאגר המים. בעיני, הסקס של לוי עם מיקה על הסט מסמן במובן מסוים את חוסר היכולת שלו להיות בחוסר אותנטיות, הקונפליקט, הוא לא יכול להיות במקום שבו הוא מזייף יחסי מין ומשחק אותה כאילו הוא מזיין כאשר בפועל הוא שטוף זימה, מסוחרר ממשיכה ומכוח. הוא חייב לכבוש, הוא לא יכול להישאר שם.
המהירות שבה הכל מתפרק מתבהר ומעציב לכל אורך המפגש של לוי ומיקה. כאשר הם עולים יחד במעלית המפורסמת של לוי, הם מסתכלים בראי, כאשר המבט של כל אחד מהם מופנה לעצמו. הם מסתכלים בראי ומתפעלים כל אחד מעצמו ולא מביטים זה בזה, מחזקת את החוויה שאין במשיכה שלהם זה לזו כמו גם בסקס המיוחל, לא יותר מאשרור לכוכבות שלהם, במובן הנרקסיסטי של המילה. הסקס מהווה גושפנקא להיותם שייכים לקבוצת עילית של יפים ואמיצים הראוים זה לזה, אך כאמור מעבר למפגש לא נוצר ביניהם כלום. בסקס שלהם כנגד הקיר, לוי שוב עושה את הסלטות המתבקשות מהכוכב לוי, אך לאחר מכן הוא נותר בלא כלום. לבד.
הסדרה נגמרת בקפיצה קטנה אל העתיד. לוי מגיע לביתה של רונה כדי להעניק לה כרטיס לפרמיירה של הסרט שלולא עידודה, ספק אם היה מעיז. הוא נדהם לגלות שהיא איננה לבד. הוא מנסה לפעול בטקטיקות המוכרות לו, להם, ולהקסים אותה. מתוך יציאתו המהירה מן הבית, אנחנו לומדים שזה לא הצליח לו הפעם. לוי הולך לדרכו לבד, הוא עוטה על עצמו משקפי שמש שמראים את העולם כפי שהוא מבקש לראות אותו ופותח את החלון כמו הזמנה לחיכוך עם המעריצים והצלמים, הוא פתוח לחפש אהבה בלי תנאים, חד צדדית וזוהרת, כמו שרק הוא יכול להכיל.