לי ראובני | מדריכה ומטפלת מינית מוסמכת
משפחתי וצרות אחרות
(למה זה מגיע לי?)
הסרט מתאר את קורותיה של משפחה צרפתית מעמד בורגני גבוהה ששלוש מתוך ארבע בנותיה מתחתנות מחוץ לדת הקאתולית למורת רוחם של ההורים.
הסרט מעלה שונות שעסקות בגבולות שבין מיצוי לבין ריצוי, כלומר, עד כמה ללכת עם הלב ועד כמה לעשות את מה שמצפים ממני, בהקשרים של זוגיות, אינטימיות ומיניות.
נקודה ראשונה המהווה אתגר עבור רווקים ורווקות הוא עצם הבחירה, כלומר החשש מכך שאולי הבחירה היא פשרה, אולי מונעת מפחד להיות לבד, אולי הבחירה איננה מדויקת, מתחת לרף החלומות שלי, אולי היא לא תספק את סיפור האהבה מהאגדות, הסיפור שאנחנו גדלים עליו, הסיפור שאותו אנחנו מאדירים מילדות כאשר ברור שאחרי מבט אחד קיימת בנו וודאות שסיפור אהבה זה, יסתיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה.
במובנים רבים, התרבות עושה אידיאליזציה לידיעה המוקדמת, לאינטואיציה, אנחנו מולעטים במסרים הגורמים לנו לחשוב שכשנפגוש את בן זוגנו/בת זוגנו, נרגיש כאילו הזמן עומד מלכת ואנחנו נחוש בפרפרים ובצמרמורת בכל הגוף.
במציאות זה לא בהכרח כך, לעיתים קשרים משמעותיים מתפתחים דווקא מידידות, הכרות של שנים שעברה שינוי בשלב כלשהו, או אפילו שידוך (מסתבר ששידוך עולה לעיתים רבות על כל דמיון בכל האמור בהצלחה משמעותית). לעיתים הנישואין הם עסקת חליפין מוצלחת שבה שני הצדדים מספקים זה לזו צרכים רגשיים, חברתיים או תרבותיים שונים וקימת ביניהם התאמה שתעמוד במבחן הזה כל עוד הצרכים ההדדים יספקו (כדורגלן מצליח ועשיר עם דוגמנית זוהרת או איש בישן ויציב עם בחורה זורמת ומצחיקה...).
לפני כמה שנים כתבתי את התזה שלי על מיניות של נשים רווקות בתל אביב. כמעט כל הנשים במחקר דברו על הכמיהה הגדולה להתחתן, להיות כלה, להיות כמו כולן, לשמח את ההורים. הסיבות לנישואין ברובן לא היו מתוך הכרח כלכלי, או כמיהה לאמהות אלא מתוך רצון ברור להשתייך לקבוצת "איכות" של נשים שמצאו את המכסה שלהן ועד לרגע ההוא, הן נהנות לחקור את מיניותן באופן מתירני.
היום נשים וגברים רבים מוצאים תחליף רגשי בעבודה, והרבה סיפוק בקריירה, שלא תמיד אפשר למצוא בקשר זוגי, בהרבה מובנים קשר זוגי, הוא מאתגר, ולא רק בגלל החיבור לאדם, אלא בעצם הרעיון של חיבור עולמות.....משפחה זה הרי עולם שלם של חוקים, נורמות, תרבות, הרגלים... כאשר אנחנו מתחתנים, או לפחות חיים בזוגיות, אנחנו ממזגים שתי מערכות מאוד שונות ומנסים למזג את ההתנהגויות הללו לעולם חדש.
בקליניקה זוגות המגיעים עם קשיים במשא ומתן סביב חתונה מעלים כי לכל אחד מהצדדים (מההורים והמשפחה) יש פנטזיות לגבי האופן שבו האירוע צריך להתנהל. לזוגות אני מתארת כיצד הטבעת הסימבולית של החתונה, מסמנת את הגבול הדמיוני שבני הזוג החדש מציב סביב עצמם וכיצד הם בוראים את משפחתם החדשה ותהליך החתונה הוא התהליך המכשל אותם לקראת ההליך הזה אשר בסופו הם הופכים ליחידה אחת משמעותית וסגורה.
סרט אחר מלפני מספר שנים, החתונה היוונית שלי, תיאר בדיוק קונפליקטים אלו, כיצד המשפחה מנסה לנווט את חייה של בת הזקונים של הבית ולהפוך את בחירות חייה לחוויה בצלמם ובדמותם וכיצד מפגש עם האחר, גורם לה לשים גבול ולהתחיל לבחור עבור עצמה.
מוטיב נוסף שעולה מתוך התיחסות של תקופתנו לנישואין הוא תחושה כללית של אכזבה, החיים זה לא מה שהבטיחו לי.
אף אחד לא דיבר איתי על שחיקה, אף אחד לא דיבר איתי על איך עושים משא ומתן, אף אחד לא אמר לי שצריך להתפשר-
אנחנו מחנכים את הילדים היום להיות מרכז העולם ומה קורה להם במפגש אינטימי?
זה נכון שאנחנו רואים קשר זוגי של ההורים בבית, אבל אנחנו רואים רק קשר זוגי אחד,
ובבית של בן הזוג יש חוקים והרגלים אחרים שונים לגמרי....
לפני מספר שנים ערכתי פרק בספר "נשים לגופן" העוסק במערכות יחסים עם גברים.
ספר שהוא אדפטציה ישראלית לספר האמריקאי המפורסם "גופנו עצמיותנו".
בתחילת העבודה גיבשתי צוות נשים שהעלה סוגיות מרכזיות ביחסי גברים נשים בישראל,
ומה לדעתכם עלה באופן גורף, בכל גיל, בכל זוגיות, בכל עדה, דתיים, חילונים כקונספט ישראלי ???.
החמות. החמות היא דמות מרכזית בחיי המשפחה, בחיי הזוג והנטייה של רבות מהן היא לחוות את הבחירות האינדוודאוליות של כל אחד מבני הזוג ככאלה שנועדו להכעיס אותן.
בסרט "מה עשיתי שזה מגיע לי?" המרכזיות של החם והחמות בבחירת הזוגיות של הבנות הוא קריטי, הם מביעים דעה, נוכחים, מאוכזבים, לוקחים את החוויה כמעט ככישלון בחינוך.
בגרסא האנגלית הסרט נקרא נישואים (רעים ) סדרתיים serial bad marriage אבל הנקודה המשעשעת יותר בשפה היא האופן שבו החמות תופסת את הבחירות הזוגיות
הסרט עוסק באמת בבחירות זוגיות לא מובנות מאליהן של ארבע בנות במשפחה צרפתית קאתולית לבנה, פריבילגית, הגמונית והדבר יוצר במעגל המשפחתי האינטימי ובמעגלים המורחבים קונפליקטים ואתגרים לא פשוטים.
המשפחה הזאת הופכת להיות מיקרוקוסמוס של העולם או ליתר דיוק של צרפת במובן של כפר גלובלי.
חשוב להדגיש שזה לגמרי דבר חדש. עד תקופת המהפכה התעשייתית, לפני עידן העיור, הינו נולדים, מתים וחיים כל החיים באותו הכפר. כך היה נוצר מצב שהבת של החלבן היתה מתחתנת עם הבן של הסנדלר, הם היו הולכים לאותה הכנסייה, ממשיכים את אותה מורשת חיים כפרית וחיים יחד בהרמוניה דתית וחברתית.
לפי הספר של איילה מלאך פיינס, במי אנחנו בוחרים להתאהב, זה גם הגיוני, אנחנו בוחרים להתחתן עם הדומים לנו.
אבולוציונית, אנחנו נמשכים לשונה אבל רגשית ומנטלית אנחנו בוחרים להתחתן עם הדומה.
להבדיל מבעבר, כאשר הורים רקמו את עסקת החתונה של ילדיהם, בעיקר במעמדות הגבוהים, היום , אנשים בוחרים עם מי להתחתן, בלי שדכן מסורתי או נדוניה משפחתית והבחירה לטוב ולרע, היא בידינו.
האתגר הוא באמת לשמר את הדבר המורכב והמאתגר הזה לאורך זמן כי גם הציפיות והמחויבות של הקשר הזוגי הפכו למרובות יותר. היום בן הזוג שלי הוא לא רק פרטנר להורות ושותף למשפחה. הוא גם מצופה להיות החברה הכי טובה, המאמן, היועץ, ואנחנו אמורים להמשך ולאהוב בתשוקה כאשר אנחנו חיים יותר שנים. לא קל... בפרט לא כאשר מתקיימים כל כך הרבה פיתויים בחוץ....
לכן, בהרבה מובנים, כשאנחנו בוחרים מישהו שמגיע מרקע דומה, שמדבר שפה דומה,אז מידת המרחק שצריך לגשר עליו הוא קטן יותר.
ועדיין, האדם אמור לבחור עבור עצמו, כמו שנאמר במקורות
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"
עם או בלי אישור החמות, כל אדם עבור עצמו כי הרי בסופו של דבר אנחנו אמורים לחיות עם הצד השני.